"חרבות ברזל" הקדימון למלחמת הדת. יהודה ימיני, להבין את שורשי הסכסוך המוסלמי יהודי לקראת תודעה חדשה ומשנה מציאות במזרח התיכון, בהוצאת המחבר, 229 עמודים. מאת: עו"ד (רס"ן מיל.) יעקב סגל ספר המכריז על עצמו כפורץ "תודעה חדשה" או "משנה מציאות", חשוד תמיד בעיני ביומרנות או בפאתטיות, כל עוד לא הוכח אחרת. ספרו של יהודה ימיני, עמד בכבוד במשימה הזו. כבר שם הספר, הוא בבחינת חידוש מתריס ממנו נרתעו רבים. לא עוד הסכסוך הישראלי פלסטיני, ואפילו לא היהודי ערבי, אלא משהו עמוק וראשוני הרבה יותר, המצוי בליבת הדברים: עימות דתי. במשך שנים, היה צמד המילים הזה בבחינת "בל ייראה ובל יימצא" בכל מערכת מדינית או צבאית או פוליטית. תפיסת העולם הבסיסית הייתה כי מדובר בוויכוח לאומי טריטוריאלי או לכל היותר תרבותי, מאחר ועימותים כאלו מטבעם ניתנים לפתרון בדרך של פשרה, בניגוד לוויכוח הדתי הנראה מעצם הגדרתו בלתי ניתן לשינוי ובעצם בלתי פתיר. כמו הילד בבגדי המלך החדשים, המחבר קורא תיגר על שני אגפיה של המשוואה ומכריז "המלך הוא עירום" והעימות, הוא עימות דתי, וכזה היה הוא מתחילתו. לשבחו ייאמר כי את הרעיון הזה, אין הוא מנסה להוכיח בעזרת תיאור טרחני של תולדות הסכסוך. הנחת המוצא המוצדקת שלו היא כפי הנראה כי מי שיקדיש את זמנו לקריאה, מכיר את דברי ימי הסכסוך. "הערך המוסף" של המחבר הוא לתת לעובדות המוכרות לכל (עליות יהודיות, ציונות, מכתבי מקמהון, הצהרת בלפור, "מאורעות", מלחמת שחרור, ועד "חרבות ברזל") משמעות אחרת ושונה. משמעות המחברת את הסכסוך, אל 1300 השנים שקדמו לו בהם הוגדרו יחסי יהודים ואסלאם במנעד הלא רחב שבין "בני חסות" במעמד נחות, ובין רדיפות ושמד. לאורך כל אותה תקופה המכנה המשותף של השנים הללו, היה היחס ליהודים כאל מיעוט עלוב המאמין בידיו ב"דת בטלה" ולא רלוונטית שבתנאים אידיאליים ראוי להם שבין זלזול לסובלנות חלקית. הפיכת ה"דת הבטלה" לתנועה פוליטית ולאחריה לישות מדינית, המשיגה הישגים ופוגעת באסלאם הציבה אתגר לא פשוט. אתו, עמו התמודדו שתי גישות שהיו דתיות. האחת, קיבלה את שיבת היהודים לארץ ואפילו מצאה לה סימוכין בקוראן, והשנייה, הפכה את היהודים מעלובי נפש למפלצתיים ומאיימים תוך שהיא מאמצת את "מיטב" האנטישמיות האירופית שיכלה להציע חומר גלם בלתי מוגבל בתחום. מי שביצע את ה"שידוך" הזה שבין תנאי החליף עומר ובין האנטישמיות הנוצרית היה חאג' אמין אל חוסייני, מייסד התנועה הלאומית הפלסטינית שעל שמו רשומות "זכויות היוצרים" להפיכת הקונפליקט לדתי. ימיני, פורס את התיאוריה שלו בתמצות ראוי להערכה ומסביר אגב כך גם מושגי יסוד בתחומי ההסברה, התעמולה ובעיקר הדיסוננס הקוגניטיבי שהביא להפיכת היחס ליהודים מזלזול לדמוניזציה. בנוסף, רשימה מרשימה מאד של מקורות הן לאנטישמיות, והן למעמדם של "היהודים" והן ביחס ל"בני ישראל". שניהם, הזדמנות מצוינת למי שרוצה להעמיק ולדעת יותר. הציטוטים כמעט תמיד מדויקים למעט מעט שגגות (סייקס ופיקו, לא היו שרי החוץ של בריטניה וצרפת כנטען בעמ' 45, אלא בסך הכל פקידים בשירות החוץ, וגם מספרי העמוד באינדקס המתייחסים אליהם אינם נכונים). הספר, שיצא לאור כפי הנראה בסמוך מאד לפרוץ מלחמת "חרבות ברזל", מספק תשובה לכל מי ששאל את עצמו מדוע העלתה ההצעה להעניק לחמאס מנדט לשלוט ברצועת עזה. השם "מבול אל אקצה" לא היה מקרי, אלא ביטא את ליבת הסכסוך, אותו כאמור ניתב המופתי למסגרת הדתית כאשר טבע את הסלוגן המוכר: "אל אקצא בסכנה" לפני כמעט 100 שנה. הצגת הסכסוך כולו כדתי מתחילתו, כמו גם החלוקה הברורה מאד שבין "יהודים" כדת המתנגדת לזו של מוחמד בקוראן, ובין "בני ישראל" כישות לאומית שאותה הוא מעריך, היא החידוש הגדול של הספר המצדיק את כותרת המשנה השאפתנית לשמו. הבשורה הזו, איננה מבשרת טובות בקשר לאפשרויות פתרון באופק. אלא שכידוע אין רע בלי טוב. כזכור, כבר בתחילתו נשמעו גם קולות אחרים שהגיעו למסקנות הפוכות לחלוטין מתוך נקודת המוצא של האסלאם. הסכם האמיר פייצל, אבי בית המלוכה ההאשמי וחיים וייצמן בתחילת 1919, כמו גם המגעים עם המשפחות המיוחסות שהתנגדו למופתי בעשור שלאחר מכן מוכיחות כי אין מדובר בתופעה אזוטרית אלא בזרם דתי, תרבותי ואפילו פוליטי בעל שורשים עמוקים. כל אלו יחדיו, בראייה נכונה יכולים להביא לחשיבה אחרת, שתעצור אולי את מעגל הקסמים של העימותים בין העמים והדתות הנמשכים כאמור כבר למעלה מ-100 שנה. ספרו של ימיני נותן אולי את המקום לתקווה הזו כי "אם תרצו אין זו אגדה" לא רק במישור הלאומי חילוני אלא גם הדתי וההיסטורי משני צדדיה של המשוואה.