טעימה מהספר

היה זה כמדומני באביב שנת 1979, כאשר באתי לבקר את סבי וסבתי. בעודי מרפרף בעיני אחר הספרים שבמדף הספרים בחדר הגדול, כפי שנהגתי לעשות מפעם לפעם, צדה את עיני חוברת מלבנית אפורה שלא ראיתיה קודם. לקחתי לידיי את החוברת ועלעלתי בה, חוברת פשוטה, מרובת תמונות בשחור ולבן של גברים, נשים וילדים ותיאור מילולי קצר כיצד מצאו את מותם. התיישבתי לקרוא בחוברת ומהר מאוד גיליתי כי המשותף לכל אותם אנשים שהם נרצחו בדרכים שונות ומשונות, אך אכזריות מאוד. עודני אוחז בחוברת ניגשתי לסבי ושאלתיו מה טיבה של חוברת זו ובמי היא עוסקת. סבי סיפר לי שהחוברת הודפסה לקראת שנת היובל למאורעות תרפ"ט לזכרם של עשרות מתושבי צפת העתיקה, שנרצחו במהלכן בשנת 1929 . הוא ציין שחלק גדול מהצעירים המופיעים בחוברת היו חבריו מילדות ומשום ששבועיים טרם פרוץ המאורעות הוא נסע ללמוד בחיפה, ניצלו חייו. סבי הוסיף כי הנרצחים הללו נרצחו בידי שכניהם, שכניו, המוסלמים שעימם חיו בשכנוּת טובה במשך מאות שנים, דור אחר דור. שכנוּת שבאה לידי ביטוי באירוח הדדי, בהשתתפות בשמחות זה אצל זה או בניחום אבלים, שכנוּת של ילדים שמשחקים זה עם זה בחצר המשותפת, או כאשר השכנה דופקת בדלת הסמוכה ומבקשת מצרך כזה או אחר. "…וביום אחד כל זה נגמר", אמר סבי באנחה, "אין אמונה בהם אפילו אחרי ארבעים שנה בקבר". קבע ספק בעצב ספק בייאוש. דבריו שיצאו מלב כואב נחרתו בליבי ותמהתי כיצד זה אפשרי ששכנים שחיים בהרמוניה ובשלווה שנים על גבי שנים, ביום אחד הופכים לשונאים ששנאתם היוקדת הופכת אותם לגרועים יותר מחיות טרף. כיצד יכלו אותם שכנים מוסלמים לא רק לרצוח את שכניהם היהודים, אלא לעשות זאת בדרכים כה אכזריות וברוטליות המצריכות אטימות רגשית, לא אנושית. מאיפה פרצה הברוטליות הזו?

מאז אותו יום באביב 1979 ועד היום, לא עלה בידי למצוא את אותה חוברת הזיכרון. גם מנוח לא מצאתי. איני יודע האם אלו עיניו הנוגות של סבי, הצער שהיה בקולו, או שמא האנחה קורעת־הלב שפלט, כשסיפר על חבריו שנעלמו לו ביום אחד. כל אלו דחפו אותי לצאת למסע ארוך, מורכב וטעון לחקור מה הגורמים שיצרו וממשיכים ליצור את השנאה הפראית והאלימה הזו. כבר בתחילתה של הדרך היה לי די ברור שכדי לנסות ולהבין את העומקים מהם פרצה השנאה, עלי לבחון קודם כל בצורה יסודית את אורח מחשבתם, אמונתם, תרבותם וערכיהם של מאמיני האסלאם. מאז, במהלך למעלה משני עשורים, נפגשתי באופן יומיומי עם מאות רבות של מוסלמים שונים ממגוון האוכלוסייה הפלסטינית והישראלית. אנשי דת וחילונים, אקדמאיים ופלאחים, מבוגרים וצעירים, טרוריסטים ואזרחים תמימים, במסגרת תפקידַי השונים, הביטחוניים והאזרחיים. בכל פעם, שנקרתה בפני ההזדמנות, ניצלתי אותה מתוך פתיחות והקשבה, כדי לנהל שיחות עמוקות ונוקבות, הנוגעות בכל נקודות החיכוך הקיימות. היום, לאחר שנים ארוכות של מחקר ולאחר שיחות רבות, התמונה התבהרה עבורי. כאמור, בשנים האחרונות העברתי סדרת הרצאות על הנושא עם התובנות אותן גיבשתי לעצמי. שאלה שחזרה על עצמה באותן הרצאות הייתה, האם מקבלי ההחלטות בארץ ובמערב, אנשי אקדמיה, בדגש על מעצבי מדיניות היוזמים הסכמים שונים בהקשר לסכסוך ומנסים לפתור אותו – האם הם מודעים לאינפורמציה כפי שהבאתי. תשובתי הייתה, שהכישלון המהדהד של כל אותן יוזמות שונות, החל מ'ועדת פיל' בנובמבר 1936 שמטרתה הייתה לבחון כיצד ניתן לפתור את הסכסוך הקיים בארץ ישראל בין היהודים לערבים, דרך 'תהליך השלום' על שלל יוזמותיו וששיאו היה בשנות ה־ 90 ' ב'הסכמי אוסלו' שהתרסקו לקרקע המציאות, קצת יותר משבע שנים לאחר שנחתמו וכלה ביוזמות אמריקניות ואירופאיות שונות, כולן מעידות כאלף עדים על בעיה עיקרית אחת והיא חוסר הבנה בסיסי ומוחלט בשורשי הסכסוך ומרכיביו.